יסוד תנועת החסידות (או כל תנועה) לא עלה כלל על דעתו של הבעש"ט, והיא צמחה רק כ- 20 שנה אחרי מותו. הבעל שם טוב פיתח וגיבש דרך חדשה בעבודת ה', ובכוח אישיותו וסמכותו הצליח להנחיל את דרכו לקבוצה מצומצמת של תלמידים שנעשתה מחבורה לתנועה, והבעל שם טוב היה מייסדה. קבוצה זו של תלמידים, חברים ומקורבים לא הייתה חבורה במובן המקובל: הם התגוררו במקומות שונים, רחוקים זה מזה, ולא כולם היו בעת ובעונה אחת בסביבתו של הבעש"ט. היו בהם למדנים ותלמידי חכמים והיו אנשים "חסרי תורה", היו אנשים בעלי מעמד חברתי מכובד והיו פשוטי עם.המשותף לכולם הייתה הערצת אישיותו ותורתו של הבעל שם טוב: הם העריצו את יכולותיו וכוחותיו היוצאים הדופן, את דרכו הייחודית בעבודת ה' ואת חוויותיו הרוחניות, שמקצתם היו עדים להן. חבורה זו מילאה תפקיד מכריע בעיצוב דמותו של הבעל שם טוב כמופת של מנהיג חסידי: אלו מבני החבורה שהיו למנהיגים של קבוצות חסידים העמידו במוקד פעילותם את אישיותו של הבעש"ט ואת תורתו. וכך הייתה חבורתו של הבעש"ט לגרעין שממנו צמחה והתפתחה תנועת
החסידות בישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה